<h1>המאורות — שבת</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[שבת ע"ג ע"א] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע והחורש והקוצר והמעמר והדש והזורה והבורר הטוחן המרקד הלש והאופה, הגוזז את הצמר ומלבנו והמנפצו והצובעו והטווהו המסיך העושה שני בתי נירין האורג שני חוטין והפוצע שני חוטין. בפרק האורג [ק"ה ע"א] מתבאר זה. והקושר והמתיר. התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד את הצבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבדו והממחקו המחתכו והכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר והמכבה והמבעיר המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות, הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן.
<h2>דף טז:</h2>
[שבת ס"ח ע"א] העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, פירוש תולדות הרבה של אב מלאכה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת.
[שבת ס"ז ע"ב] כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת, פירוש כסבור שאין שבת בתורה. ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא אחת, פירוש דכולה חדא שגגה היא וקרבן אשוגג אתי. והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה, פירוש ששכח [ששבת] היום, בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, דכל חדא שבת חדא שגגה היא, דמסתמא אתידע ליה ביני ביני. והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה פירוש שלא ידע שמלאכות אלו אסורות. חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, פירוש חטאת אחת, ואע"פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כולה חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתים, דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אלא אם כן ישב לפני חכמים ולמד בהלכות שבת. ואב דתני לאו דוקא, דהוא הדין אתולדה, כדמוכח מסיפא.
<h2>דף יז.</h2>
[שבת ק"ה ע"א] האורג בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטין. העושה שני בתי נירין בנירין ובקירום בנפה ובכברה ובסל חייב. והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. מאי נירין, תרתי בבת נירא וחדא בנירא. מאי קירום מסוביתא, פירוש כלי שאורגין אותו מן הסיב או מזולתו ומסננין בו. פירוש אחר אומנות שעושין מקנים דקים חלוקים, ירושלמי [פי"ג ה"א] מאי קירום קירומא, נראה שהוא מקרומית של קנה או מלשון עטרה בקרמים.
<h2>דף יט:</h2>
[שבת ע"ב ע"ב] נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר, או אפילו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור. כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים פטור. נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, או אף נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה אסיקנא בפרק הזורק דפטור אם לא אמר במקום שתרצה תנוח. וגרסינן במסכת כריתות פרק ספק אכל חלב [י"ט ע"א], אפילו נתכוין ללקוט ענבים וליקט תאנים שחורות וליקט לבנות פטור. היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות ונתכוין לכבות את זו וכבה את זו, להדליק את זו והדליק את זו חייב. להדליק ולכבות וכבה והדליק, בנשימה אחת חייב, בשתי נשימות פטור. ובנשימה אחת דאמרינן חייב, אפילו לא איתעבידא מחשבתו, דלהדליק מעיקרא בעי ולבסוף לכבות וכי עבד מעשה כבה ולבסוף הדליק הוה, אפילו הכי חייב. דנהי דאקדומי לא מקדים אחורי נמי לא מאחר. וה"ר משה הרחיב בביאור דברים אלו פרק א'.
[שבת ק"ה ע"א] האורג בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטין. העושה שני בתי נירין בנירין ובקירום בנפה ובכברה ובסל חייב. והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. מאי נירין, תרתי בבת נירא וחדא בנירא. מאי קירום מסוביתא, פירוש כלי שאורגין אותו מן הסיב או מזולתו ומסננין בו. פירוש אחר אומנות שעושין מקנים דקים חלוקים, ירושלמי [פי"ג ה"א] מאי קירום קירומא, נראה שהוא מקרומית של קנה או מלשון עטרה בקרמים.
<h2>דף כ.</h2>
כתוב בהשלמה, לפום סוגיא דהתם אית לן לפרושי דהאי דאמרינן שמא יחתה בגחלים, שמא יתכוין להבעיר. שאם אינו מתכוין להבעיר אין החתוי אסור אלא משום טלטול, ודבר שאין מתכוין מותר. ובפרק כל הכלים נמי הכי משמע דלאו פסיק רישיה הוא ואין בחתוי גחלים איסור אלא משום טלטול, דגרסינן התם [קכ"ג ע"א] פגה שהטמינה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה אלא תוחבן בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן.
